דף לקראת שבת פרשת ויקרא/החודש אולפנת שירת הים
חלק ראשון רעיונות על הפרשה
נושא ראשון
אנחנו מתחילים את החומש העוסק בקרבנות.
א. הקרבנות הראשוניים בפרשתנו, הם קרבנות נדבה (עולה מנחה שלמים) ואילו האחרונים בפרשה הם קרבנות חובה (חטאות אשם קבוע ואשם תלוי).
אולי הדבר בא ללמדנו שהקרבנות הם לא רק עניין של 'בדיעבד' הבאים בעקבות מעידה, אלא יש בהם צד של 'לכתחילה' כצד התקרבות לה'.
ב. כיון שיש מִספר קרבנות נדבה, צריך לתת את הדעת מי מביא עולה ומי מביא שלמים? על פי השערה ניתן לומר שמי שמעוניין שגם בני משפחתו יאכלו מהקרבן, יביא שלמים ואילו מי שאין לו צורך באכילה, יביא עולה. חז"ל מוצאים בעולה גם צד של כפרה, על אף שאינה באה בתור חובה, כגון על ביטול עשה ועל לאו הניתק לעשה, יש כפרה על ידי קרבן עולה. הראב"ע (ה,ז) כותב שהעולה מכפרת על מחשבה הרעה, על דרך הפסוק 'העולה על רוחכם היו לא תהיה'.
ג. לגבי קרבן מנחה, אנו מוצאים כמה סוגים של מנחות, ולא התפרש בתורה מה האינדקציה מי יביא מנחה זו ומי יביא מנחה אחרת.
ד. בפירוש העמק דבר (ויקרא ב, א), מובא חידוש גדול, וזה תוכנו: המנחות באות כקרבן על השחתת המידות. [אני מבין שאין המנחה באה בִמקום העבודה האישית על המידות, אלא כתהליך מלווה את העבודה האישית, בתור בקשה של ריצוי, ורצון לסייעתא דשמיא].
ישנן הרבה סוגים של מידות מושחתות, חלקן נובעות מכעס, חלקן נובעות מעצבות, חלקן נובעות מעודף שמחה (הוללות) וחלקן נובעות מתאוות.
אשר על כן, יש ארבע סוגי מנחות, וכאשר היה היהודי בא להביא קרבן, היה הכהן נותן לו עצה הגונה, איזו מנחה מתאימה לאותו אדם בהקשר לאותה עבודה הפנימית שהיה עסוק בה כעת.
בפירושו מביא הנצי"ב, ראיה לדבריו מספר מלאכי (ב, י"ג) שמה מסופר שהיו רבים מבני ישראל, שבגדו באשת נעוריהם, ועל כך אומר להם הנביא בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר:
בתור עונש על מעשים הללו אומר הנביא: 'יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת' (ברור שלא יוכל אותו אדם להיות כהן המביא נמחה כאשר הוא עצמו מושחת במידותיו).
וממשיך הנביא: 'וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם'. כלומר המעשים המגונים כלפי אשת הנעורים, לא יוכלו להיות נסלחים בעצם הבאת מנחה, כי את השורש לא תקנתם, 'וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ'.
הדברים מדברים בעד עצמם! יש כאן ציור דמיוני, שמרוב דמעות, הבאות מאותן הנשים הנפגעות נפשית, לא תהיה אחיזה למנחות הבאות על המזבח, כי המזבח נדמה לנו במשל, כעין מזרקה המלאה רטיבות של דמעות ללא הפוגה.
נושא שני
חז"ל לימדו אותנו שהעולה 'שחיטתה בצפון' (זבחים ה, ד).
מתוך עיון בחומש, אנו רואים שיש שלוש פרשיות בנושא קרבן עולה, עולה מן הבקר, מן הצאן ומן העוף. משום מה האזכור של מיקום השחיטה בצפון כתוב רק בהקשר לעולה מן הצאן: 'וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה' וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב', (אלא שחז"ל למדונו שילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון, כלומר מה שאמור בזה נכון גם בזה, זבחים מ"ח.).
מדוע אם כן, עניין הצפון כתוב בפירוש בהקשר לעולת הצאן? מסבירים חז"ל שמילה צפון, אינה רק רוח מארבע רוחות העולם, אלא משמעותו דבר הטמון השמור והמוחבא, כשם שיש לנו בליל הסדר בסימנים, את הסימן 'צפון' שרומז לאפיקומן על שם שמחביאים אותו.
באה התורה כאן לרמוז על עולת הצאן שהיתה במעמד העקידה, שזכות העקידה צפון לעם ישראל, לדורי דורות, ובלשון חז"ל: 'שצפון אפרו לזיכרון לפני ה', תמיד' (עיין בראשית רבה צ"ד ה'). אם כן, זאת הסיבה שדווקא בהקשר לעולת הצאן כתוב הביטוי צפון באופן מפורש.
המשך חכמה (א, י"א) מוסיף, שבמעשה העקידה, אברהם אבינו השריש תכונה טבעית בעם ישראל וזו לשונו: 'כמעט הוקבע טבע קיים, בנפש הישראלי, למסור עצמו על אהבת השם יתברך', ועל כן הדבר הזה ייזכר לדורות, ולכן לא כתוב צפון על 'בן הבקר' (שהיה העֶגֶל מן בקר) לרמוז שהעגל יישכח (ברכות ל"ב:) ואילו זכות העקידה לא תישכח. מה שהיה בעקידה זו התכונה העצמית לישראל, ואילו מה שהיה בעגל, זה משהו מִקרי.
נושא שלישי
יש בפרשתנו תיאור קרבנות רשות וקרבנות חובה. מעניין שהתורה מתחילה דווקא בקרבנות הרשות, אולי בשביל לציין שיש בקרבנות משהו של 'לכתחילה' ולא רק כתיקון אחרי מעידה.
אני רוצה במאמר זה, להביע רעיון שכתוב בתמצית בפירוש 'העמק דבר' ובא בהרחבה בשיחות האדמו"ר מטולנא בחוברת 'המה ינחמוני'.
בפסוקים העוסקים בקרבן חטאת יחיד, התורה מאפשרת להביא שעירה או כבשה [הצד השווה שבהם ששניהם נקבה, אולי זה רומז לרעיון שקרבן חטאת בא עקב חולשה רוחנית הבאה לידי ביטוי בחוסר תשומת לב וכוננות, כמאמר חז"ל: 'התשתם כוחי כנקבה'].
ישנו הבדל בין מה שכתוב בהקשר לחטאת כשבה לחטאת שעירה. בשעירה כתוב :'וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ', ואילו בכבשה כתוב: 'וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ'. יש כאן רעיון שמסתתר מאחורי המילים הללו.
א. חז"ל (רש"י ג,ז) התקשו, מדוע בקרבן עולה, התורה כללה את העולה הבאה מן הצאן בפרשיה אחת, ואילו ביחס לקרבן שלמים התורה כתבה פרשיה לקרבן כבש ופרשיה בפני עצמה לקרבן שעיר.
ההסבר הוא, שהאימורים (החלקים העולים על המזבח) שלהם שונה זה מזה. בכבש מקטירים גם את האליה (הזנב המרובה בבשר) ודבר זה אינו נוהג בקרבן שעיר שאינו מבורך בזנב שמן.
לגבי קרבן עולה, אין משמעות להבדל הנ"ל, הואיל והכל מוקטר על המזבח, בשונה משלמים שחלק ממנו לכהן, חלק למזבח וחלק לבעלים.
ב. חז"ל (סוטה לב:) מסבירים מדוע במקדש היה נס שעומדים צפופים ומשתחווים רווחים. הקדוש ברוך הוא רצה למנוע בושה מהיהודי המתוודה ולכן הוא יצר לו באופן ניסי חלל (space) שעל ידו לא ישמעו זה את זה.
חז"ל לימדו אותנו, שמאותה הסיבה (מניעת בושה) התורה לא ציינה בפירוש את מקום שחיטת החטאת אלא קבעה את מקום שחיטת החטאת במקום ששוחטים את העולה. באופן זה, האדם הצופה מן הצד לא יבין מעצמו האם מדובר בעולה או בחטאת.
שואלים חז"ל, אמנם המיקום של השחיטה, לא יסגיר את החוטא, אבל מין הקרבן יסגיר אותו, שהרי עולה תמיד באה זכר ואילו חטאת באה תמיד נקבה?
על כך עונים חז"ל, שהזנב של הכבשה מסתיר מעין הרואים את מין הקרבן.
מיד שואלים הם על הסבר זה, אם החוטא מביא כשבה באמת הזנב יסתיר אבל אם יבחר להקריב שעירה, לא תהיה לו הגנה מפני הצופים?
עונה על כך הגמרא, הוא בייש את עצמו. כלומר התורה נתנה לאדם את האופציה לבחור אם להביא כשבה כך שלא תתגלה סיבת הבאת הקרבן, ואם האדם בחר בדרך השנייה שיש בה בושה, הרי שזה בעיה שלו.
אם כן, האדם הבוחר להקריב שעירה, הוא בבחינת 'עושה עבירה ומתבייש בה' ועל כך אמרו חז"ל במקום אחר (ברכות יב:), שנמחלים לו כל עוונותיו.
מעתה מובן לנו, הסיבה לשינוי בפסוקים שהבאנו בראשית המאמר. האדם המביא שעירה ובוחר בדרך המביישת אותו, זוכה בזה לא רק לכפרה על החטא המסויים שבגללו הוא בא לבית המקדש, אלא הוא זוכה אגב זה לכפרה כללית, על כל עוונותיו.
[יש כאן קצת חידוש, מפני שחז"ל דיברו על כך שאדם מתבייש מפני ה' או מהציבור על כך שהימרה בעבר את רצון ה' ולא דיברו על מצב שבו האדם מגלגל על עצמו בושות].
חלק שני עיון במפרשים
1.שאלה: האם קרבן עולה, הוא חובה או רשות, אם כן מה משמעות הביטוי 'ונרצה לו לכפר עליו' (א,ד) עייני ברש"י? איפה יש לנו עוד במעגל השנה, הביטוי/המושג של 'נִרצָה'?
2.שאלה: ביחס לחטאת של כהן גדול (הוא נקרא בתורה בשם 'כהן המשיח') מוזכר ביטוי 'לאשמת העם' (ויקרא ד,ג), מדוע העם הוזכר כאן? העזרי ברש"י .
3.שאלה: על פי העמק דבר (ויקרא ב,י"א) מדוע התורה אסרה עלינו להקריב חמץ בבית המקדש, ומה מתבאר מדבריו ביחס להבנת איסור חמץ בחג הפסח?
4. שאלה: הקרבן המוזכר בפסוקים פרק ה' א-י"ג נקרא בפי חז"ל 'קרבן עולה ויורד', מדוע לדעתך נקרא בשם זה, ומי האנשים החייבים בקרבן זה?
5. שאלה: הקרבן האחרון בפרשה (פרק ה' כ-כ"ו) נקרא בפי חז"ל 'אשם גזילות', מה חסר בפרשתנו בעניין קרבן זה, שמתבאר דווקא בחומש במדבר (פרק ה' פסוקים ה'-י'), העזרי ברש"י שם (ה',ו') דיבור המתחיל 'למעול מעל'.
חלק שלישי שו"ת בהלכה
1.שאלה: האם בנות חייבות לספור ספירת העומר?
תשובה: הן אינן חייבות, מפני שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, אבל הן רשאות לברך, אם הן יודעות שיתמידו בכך. לפי המקובלים נשים לא סופרות ספירת העומר, וכך נוהגות בנות ספרד.
2.שאלה: אם שכחתי לספור בלילה, האם אני יכולה לספור ביום?
תשובה: מי ששכחה לספור בלילה תספור ביום ללא ברכה, וכאן ואילך תספור בברכה בשאר הימים.
3. שאלה: האם מותר לכבס בחול המועד?
תשובה: חול המועד הוא חלק מחג הפסח שאורכו שבעת ימים, על כן אין לכבס וכן לעשות בו מלאכה. בגדי תינוקות (מי שמלכלך תדיר) מותר לכבס, ותמיד כדאי לשאול שאלת רב כאשר יש לנו ספק אם מלאכה מסוימת מותרת או אסורה בחול המועד.
4. שאלה: מה דין ה'שופינג' בחול המועד?
תשובה: חול המועד אסור בסחורה, אלא אם כן יש כאן 'דבר האבד' (שהסחורה תתקלקל אם לא ימכרו אותה) או שזה לצורך אכילה בחג או שאין לו בגד נקי לחג או שיש מבצע הנחות שלא יהיה אחרי החג.
.