דף לקראת שבת פרשת בשלח אולפנת שירת הים
חלק ראשון רעיון על הפרשה
נושא ראשון: לימוד חוויתי
בפרשתנו, אנו נפגשים באחד הדברים המופלאים שהיו בהיסטוריה, והיא קריעת ים סוף.
מה היה שם?
ראינו בעינינו איך שהמים לא עצרו את עם ישראל מלעבור.
אין זה מאורע חד פעמי, אלא יש כאן כעין הוראה וקריאת כיוון לאורך כל ההיסטוריה, שהמציאות החומרית אינה יכולה לעצור את עם ישראל מלהגיע לייעודו.
יש כאן גילוי מאוד יסודי והוא, שכוחות הטבע כפופים למציאות של עם ישראל.
אנחנו רגילים להתייחס לטבע כאל דבר יציב שאין לו שינוי, אבל כאן אנחנו נחשפים לעובדה שהטבע הוא בריאה אלוקית שהיא לא יותר חשובה מכל רצון אלוקי אחר, וכאשר יש סתירה בין כוחות הטבע ליכולת של עם ישראל להמשיך לחיות, כמובן שהמשך חיי עם ישראל גובר.
הדבר נכון לא רק באירוע זה, אלא בכל תולדות ההיסטוריה, נצחיות עם ישראל יותר חזקה מכל דבר.
דבר נוסף יש בפרשה שרציתי להדגיש והוא עניין ה'מן'.
משה הצטווה לקחת מן ולשים בצנצנת למשמרת לדורות.
רש"י אומר שהמטרה של הצנצנת היא, להראות לעם ישראל לדורותיו, שיש אפשרות לפרנס את עם ישראל, בהרבה דרכים, ולכן ירמיה הנביא הוכיח את בני ישראל בדורו, כאשר מיעטו בלימוד תורה, בטענה שאין להם פנאי, הואיל והם עסוקים בענייני פרנסתם, ועל כך השיב ירמיה, שיש יכולת ביד ה' לעזור גם בדרכים אחרות ואין צורך לבטל מתורה.
כאן התורה מלמדת אותנו, שחיי עם ישראל שונים מכל עם ולשון.
נמשיך להיאחז בדברים החשובים לעם ישראל, בלב ונפש במסירות נפש.
נושא שני: אמונה ברורה
אני רגיל לומר שקריעת ים סוף, זה סוג של תרגיל צבאי. מי שמכיר או שמע, יודע שבכל תרגיל צבאי שעושים, בפעם הראשונה מתרגלים על יבש (ללא כדורים) ובפעם השניה מתרגלים על רטוב (אש חיה).
בדומה לכך גם היה בקריעת ים סוף, עם ישראל עבר על יבש, והמצריים עברו על רטוב.
כעת יותר לעומק, ההבדל בין יהודי לגוי הוא הבדל שהיה ניכר לעם ישראל באותה השעה באופן מוחשי.
מי שהיה שייך לעם ישראל, עבר את הים ואילו מי שהיה שייך ללאום המצרי טבע במים.
למראה הזה, כבר מתמוססות כל השאלות בדבר הסוגיה האם באמת ה' בחר בעם ישראל.
כעת השאלות הן כבר במישור אחר, כגון מה נדרש ממני באופן מיוחד אחרי שהתוודאתי להבדל התהומי שיש בין ישראל לעמים.
נושא שלישי: התבוננות במחשבת הבורא
בתחילת הפרשה ישנו פסוק המתאר את מחשבת הבורא בתכנון המסלול של יציאת מצרים.
היו שתי אפשרויות ללכת דרך ארץ פלשתים או דרך המדבר ודרך ים סוף. הקב"ה בחר בדרך השניה למרות שהיא יותר ארוכה. הסיבה להחלטה זו מבוארת בפסוק: 'כי קרוב הוא' והחשש היה שאם עם ישראל ייפגש במלחמה עם פלשתים, הוא עלול מרוב קושי לחזור בו מרעיון הגאולה, והוא עלול לחזור למצריים. אשר על כן, הקב"ה מעדיף את הדרך הארוכה, דרך ים סוף.
האם לא תהינה מלחמות, כאשר יגיעו לארץ בדרך השניה? ודאי שכן, אבל אז יהיו שני דברים שישתנו, האחד כבר נהיה כלכך הרבה זמן בדרכים ובדמיון שלנו אנחנו כבר מאוד רחוקים מנקודת המוצא, ובגלל זה כבר לא נחשוב על הפתרון של לחזור למצריים.
השיקול השני, 'הזמן יעשה את שלו', אחרי ארבעים שנות נדודים, יוולד דור אחר, דור שלא נולד למציאות של עבדות, אלא דור של דרור וחופש. אותו הדור לא יפחד ממלחמה, כי רוחו לא שפלה מול האויב.
יש ללמוד דבר גדול מפסוקים הללו והוא , שהקדוש ברוך הוא מתחשב בחולשה האנושית כאשר הוא מנהיג אותנו או מצווה אותנו. אמנם היה ניתן דרך נס, להשחיל לנו כמויות של אומץ וגבורה, אבל משום מה, אין הקב"ה בוחר כעת בדרך של התערבות בבחירה אלא הוא 'זורם' עם החולשה שלנו.
זה קצת מנחם אותנו, שאכן הוא יודע את קוצר השגתנו ואין הוא בא בטרוניא עם בריותיו.
מאידך, מה שהוא אכן דרש מאיתנו בכל מקום בו נדרשנו לקיום ציווי, זה אחרי המחשבה האם אנו מסוגלים לעמוד בניסיון, ואם אכן נצטוונו, זה סימן שאנו מסוגלים לכך.
חלק שני עיון במפרשים
- מה פירוש 'נערמו מים', עייני בתרגום אונקלוס, וחשבי לשם מה היה נצרך הדבר?
- 'במים אדירים', מי הם האדירים, הוכיחי בזכות טעמי המקרא וכן עייני בתרגום.
- היו אנשים שהותירו את המן, מה היה ראשון, באש או התליע, עייני ברש"י וברמב"ן?
- מדוע הצטוו לקחת צנצנת ולשים בה מן למשמרת לדורות, עייני ברש"י (כדאי לראות משהו יפה במשך חכמה)? וזו לשונו: למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתם מארץ מצרים - הענין, כי האדם אל יחשוב כי אימת יושגח בפרט ותהא פרנסתו דרך נסיי, כשכבר הוא דבוק בדרכי ה' ומנהיג עצמו בדרך בלתי טבעיי רק אז ישליך על ה' יהבו, אבל כ"ז שלא בא לזה יחוש לנפשו, לכן אמר בא וראה אימתי האכיל את המן לישראל האם לאחר קבלת התורה וקיומה הלא תיכף בהוציאי אתכם מארץ מצרים האכלתי אתכם את המן, לכן כל איש אשר ידבנו לבו לקבל עליו עול דרכי השי"ת ותורתו בל ידאג מאין יבוא עזרי כי אף לא הקשיח עדיין מלבבו כל דרכי העולם ולא הורגל בתורה רק מטרת לבבו גלוי להיודע תעלומה כי כוונתו להתאמץ במעוז התורה יחלצהו ה' ולא יעזבו ויזמין פרנסתו מקודש
חלק שלישי שו"ת בהלכה
שאלה: אמא הכינה כמות גדולה של עוגיות לכבוד שבת, הייתי בבית לפני החג ולקחתי עוגיות איתי לאולפנא. בדרך אמא נזכרה שלא הפרישה חלה; ב. הכנתי כמות גדולה של חלות לשבת. שלחתי שתי חלות למשפחתה של יולדת הגרה בשכנות בישוב. אחרי שהגיעו אליהם החלות, נזכרתי שעדיין לא הפרשתי חלה.
תשובה: ישנן שתי אפשרויות מעשיות, ויש לברר איזו משתיהן עדיפה: א. להפריש ממה שנשאר אצל האישה האופה, עבור מה שנשאר בביתה ועל מה שכבר נשלח החוצה; ב. שכל אחד יפריש בעצמו על המאפים שבידו.
ישנו כלל האומר, שאין תורמים אלא מן המוקף (סמוך) והדין הזה קיים גם בהפרשת תרומה וגם בהפרשת חלה. לגבי חלה זה מופיע במשנה חלה (ב', ח').
ישנו מצב שמותר לכתחילה להפריש שלא מן המוקף, והוא בערבי שבת וימים טובים.
נראה לומר, שבאופן שניתן להתקשר ולהודיע למקבל המתנה שהמאפים שבידו, לא הופרשה מהם חלה, ויודע הנותן שהמקבל יודע להפריש חלה ונזהר באיסור זה, במקרה זה כל אחד יפריש על של עצמו בברכה, ויכוון לפטור בהפרשה זו רק את המאפים שברשותו כעת.
אך במקרה שאין תקשורת ביניהם, או שמקבל המתנה חשוד בענייני תרומות ומעשרות, כאן עדיף שהנותן יפריש משל עצמו על הכל, ויציל את מקבל המתנה מאיסור, וניתן לסמוך על כך שבדיעבד מי שהפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה (של"א, כ"ה)
סיכום: עדיף שכל אחד יפריש על של עצמו בברכה, ואם לא ניתן, יפריש הנותן על הכל. לדעת הרב יואל פרידמן, בכל מקרה תפריש רק אחת מהן על הכל.