דף לקראת שבת פרשת קרח אולפנת שירת הים
חלק ראשון רעיונות על הפרשה
רעיון ראשון
אנו עדים בפרשתנו למחלוקת קורח ועדתו.
באחד השלבים, בתור הוכחה שאהרון נבחר מאת ה' כתוב על מטהו של אהרון: 'וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים'.
בנוֹהַג שבעולם, ישנם שלבים בהתפתחות הפרי, בהתחלה יש פרח אחרי זה יש ציץ ורק אז מגיע הפרי. כאשר הציץ מופיע כבר נעלם הפרח, וכאשר הפרי מופיע כבר אין ציץ.
במטהו של אהרון, אנו רואים שיש את שלושת הסימנים יחד, גם פרח וגם ציץ וגם שקד.
בעיניים של מחנכים, לא קשה להסביר את התופעה.
אנו מאמינים שהקב"ה ברא את האדם בחכמה.
מדוע הקב"ה לא ברא את האדם כבר מושלם ובוגר, מדוע היה צריך לעבור שלבים הללו של ינקות קטנות נערות בגרות ושיבה?
הרעיון הטמון כאן הוא, שהאדם צריך לשָמֵר בכל שלב את השלב הקודם. צריך להיות כל הזמן ילד ובוגר גם יחד.
הנער צריך לשָמֵר את היפֶה שבינקות, כמו ההתרגשות שיש לילד מכל דבר, ההתפעלות שלו מכל דבר שהוא רואה, היכולת לבכות כאשר כואב ולשמוח כאשר הוא נהנה.
על הרב צבי יהודה קוק מסוּפר, שהיה בוכה כאשר היה אומר בכל פעם בימי שני וחמישי את התפילה, אחינו כל בית ישראל, היושבים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם...
כמו כן, היה בוכה כמו תינוק כאשר היה שומע על פטירה של מישהו.
היה גם מתפעל כמו ילד כאשר היה שומע על דבר טוב שקורה.
בתפיסה המקובלת כיום, אדם בוגר צריך לדעת לנהוג באיפוק כאשר שומע דבר מצער, שהרי הוא גדול, וזה לא מתאים...
הרב צבי יהודה לימד שהדבר לא נכון, אלא גם לזקן מותר וראוי לבכות כאשר משהו מצער קורה.
אני מאחל לכל היוצאים לחופש, שידעו להיות כל החיים בוגרים וילדים גם יחד, מלאים כוח נעורים ושמחה והתפעלות מכל יופי שבחיים, להתרגש מפריחה של פרח ומגדילה של תינוק ומטיפות גשם היורדות על האדמה.
רעיון שני 'למשחה'
בפרשתנו, מופיעה פרשיה העוסקת במתנות כהונה.
הפסוק הפותח את הפרשיה הוא זה: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם'.
אני רוצה בעיון זה, לעסוק בביאור המילה 'למשחה' הכתוב כאן.
רש"י בַּמקום כותב: 'למשחה – לגדולה'.
חשבתי לבאר שיש שני צדדים בהבנת המושג ל'גדוּלה', אחד מצד הנותן והשני מצד המקבל.
כלומר, הצד הראשון הוא זה: כאשר הישראלי הנותן מתנות לכהן, הוא צריך לעשות זאת באופן מכבֵּד את הנותן, ולא באופן שהנותן משדר הרגשה של מסכנוּת כלפי מקבל, שכביכול אני מחזיק אותך כלכלית, אלא להיפך אני מתפאר בכך שיש לי שייכות וזיקה כלשהיא למדרגת הכהונה, דרך נתינה זו. יש להתבונן בכך שהכהן באכילתו תורם למקריב, כפי מה שחז"ל אומרים: 'כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'. הכהן עושה חסד עם המקריב בכך שאוכל את החלקים שמצוּוֶה לאוכלם, כי בכך משתלמת הכפרה.
הצד השני הוא שיש דרישה מהכהן שיאכל את החלקים הניתנים לו באופן מכוּבד, ככה שירָאֶה לו ולאחרים שהאכילה הזו היא אכילה של חשיבות ולא רק אכילה של מילוי הרעבון האישי. הואיל והאכילה היא חלק מהכפרה, צריך לאכול בצורה חשובה, כמו כל העבודות שבמקדש הדרושות הנהגות מכובדות שמכבדות את העבודה ואת עובדיה.
רציתי להביא סימוכין לשני הצדדים שהובאו לעיל.
א. בספר החינוך על פרשתנו (מצווה שצ"ה) בהקשר למצוות מעשר ראשון כותב כך: 'לפי ששבט הלוי בחר השם בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדשו, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה'.
הוא אף רואה מעלה וזכות לאלו הנותנים את המעשר ללויים: 'והמחיה משרתי האל בממונו ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אומרם זכרונם לברכה [אבות ג' י"ג], מעשרות סייג לעושר'.
ב. בתלמוד (פסחים ע.) נאמר שיש לאכול את קרבן הפסח על השובע, ולכן היו אוכלים בתור מנה ראשונה את קרבן החגיגה, ורק בסיום הסעודה היא אוכלים דרך גדולה וחשיבות את בשר הפסח, וכך הסביר רש"י שם – 'שיהו נהנין באכילתו, ותיחשב להן' (משמעות הביטוי 'תחשב להם' הוא מלשון חשיבות).
הדברים הללו מבוססים על גמרא במסכת חולין (קלב:): 'אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא 'למשחה' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים'.
מבאר שם רש"י: 'במתנות כהונה כתיב בויקח קרח לך נתתים למשחה, כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא'.
הרב קוק מבאר במספר מקומות את חשיבות הנתינה, בשביל הנותן, והריני להביא טעימות קצרות מכתביו.
1.היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה (ברכות ט קפב).
2.על כן החלה, שהיא המתנה של כהונה המתייחסת אל הבית והליכותיו ביחוד, להשריש כבוד התורה ועבודת ד', וזיקוק הלימוד לדעת את ד' ושמירת המצות, הבא על ידי הכהן המשרת את ד', היא הראשית המנחת את יסוד הבית, ועיניה נשואות אל האחרית הבאה מן הראשית (שבת ב קפב).
3.צריך להיות כל חלק משומר מפגעים שאפשר ליפול על ידי שיבושי נטיות. הא כיצד? המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אן יחוש בעצמו שהוא עוזר והמושיע, אם כן מה רם הוא ונישא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו...צריך שיהיו העוסקים בתורה ועבודת ה' באומה...חביבים ומכוּבדים מאוד...על כן לא ישכח לברך (בעת הפרשת תרומות ומעשרות), להודות לה' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו גם כן (מעשר שני יח).
רעיון שלישי .
בפרשנות על התורה של הנצי"ב, אנו רואים הסבר מפליא על מחלוקת קרח ועדתו.
לדבריו, המניע של כל הקבוצות שחברו לחלוק על משה ואהרן, אינו זהה.
אמנם קרח טען על הכתר ורצה את הנהגת השבט או את הכהונה הגדולה, אבל מאתיים וחמישים איש לא באו במטרה להחליף את הכהנים או את הנשיא.
לדעת הנצי"ב, אותם מאתיים וחמישים אנשים רצו לטעום טעם עבודת הקרבנות. הם ידעו שהעבודה הזו לא ניתנה להם, אבל הם היו מוכנים לסכן את חייהם בשביל החוויה של הקרבת קרבן. אמנם כוונתם היתה לשם שמיים, אבל סוף סוף זו היתה עבירה.
הדבר שניתן ללמוד מסוגיה זו הם:
א. אין היתר לעבור עבירה ואפילו אם המניע הוא הרצון לחוות חוויה רוחנית.
מאז שניתנה תורה, הדרך לזכות לקרבת ה' חייבת להיות אך ורק באותו מסלול התואם את ההלכה.
ב. אני חושב שניתן ללמוד משהו נוסף מפרשה זו, אבל בדרך ה'איפכא מסתברא'!
אנחנו לפעמים 'נרדמים בעמידה', כלומר: אין לנו מתיקות ומשיכה חזקה לאותם שעות של תפילה העומדת במקום הקרבנות.
אבל אנחנו צריכים לדעת שחווית הקרבת קרבן או הקטרת הקטורת היא חוויה כל כך חזקה, שיש בני אדם שהיו מוכנים להֵהַרֵג עליה. יש בני אדם שידעו שהם מסכנים את חייהם, ולמרות זאת לא נרתעו מלהקטיר קטורת.
כמו שהיום יש לך אנשים שמוכנים לעשות משהו מסוכן לגוף בשביל להרגיש הזיות הבאות בעקבות לקיחת סמים, ככה גם היו בני אדם שלקחו סיכון מאוד גדול, אך ורק כדי לטעום טעם עבודת ה'.
אולי התבוננות בפרשה זו, יכולה לעורר אותנו לחשוב מחדש, על השעות העומדות לרשותנו המיועדת ליצור מפגש ישיר עם הקב"ה.
רעיון רביעי.
בפרשתנו, רש"י מבאר את סמיכות הפרשיות, מחלוקת קרח ומתנות כהונה. זו לשונו: 'משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. א"ל המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן'.
התקשיתי, והלוא קרח טוען שהבחירה במשה ואהרן היא בחירה אנושית שאין מקורה מהשם יתברך, כפי מה שאמר: 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' '. לשיטתו, כשם שהבחירה של הלווים היא אנושית, כך שאר הדברים הכתובים בתורה הם דברים אנושיים ואינם קביעה מן השמיים. אם כן, כשם שאינו מאמין בבחירת משה ואהרן, כיצד ההוראה לתת מתנות כהונה לכהנים, פעולה זו תשתיק את טענות המערערים?
חשבתי לענות כך: בחיים, לא תמיד הפתרון לשאלות הוא דרך הוכחה שכלית.
כאן, השיטה היא הדרך החוויתית. כאשר יהודים במשך כל ההיסטוריה, דור אחר דור, נותנים פדיון הבן לכהן (וכן את שאר המתנות המגיעות לו) בכך נקבעת התודעה בעם ישראל, של עליונות ומיוחדות הכהן. ההרגל הנכון, יוצר דפוסי חשיבה כאלו, ששום שאלה שכלתנית, לא תוכל לערער וליצור בכך ספקות.
ניתן ללמוד מכאן, את החשיבות של ההרגל, בחינוך ילדינו ובחינוך עצמינו. הדברים שהורגלנו בהם, הופכים לתובנות שכביכול אין לערער עליהם.
מעשה בבחור ישיבה שהיה בפרשת דרכים, והיתה לו התלבטות קשה האם להמשיך להיות דתי או לא. הוא סיפר לנו, שכאשר הוא יוצא מהשירותים , יוצא לו מהפה ברכת 'אשר יצר', עוד לפני שהוא חשב על השאלה, האם הוא רוצה להמשיך להיות דתי.
נכון שיש בשגרה ובהרגל חסרון מסוים, של 'מצוות אנשים מלומדה', אבל יש בהם גם מעלות רבות.
חלק שני עיון במפרשים
1.שאלה:מדוע סיפורו של קורח מופיע דווקא כאן ולא בתחילת החומש, ששם מינו את הלויים לעבודה? עייני ברמב"ן.
2.שאלה: מדוע און בן פלט לא מופיע בהמשך הפרשה?
3. שאלה: כאשר הפסוק אומר 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה' האם מדובר על עדתו או על כל ישראל? אם מדובר על כל העם, מה אמיתי בדברי משה :'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצֹף'?עייני רמב"ן.
4. שאלה: 'בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ' (במדבר יח י) האם אוכלים בתוך קודש קודשים? עייני ברמב"ן.
חלק שלישי שו"ת בהלכה
1.שאלה: האם יש פטנט לכַוון בתפילה?
תשובה: להסתכל בסידור, ולפני כל ברכה בשמונה עשרה, לחשוב מה הנושא שבו עוסקת הברכה. מומלץ להוסיף בקשה אישית בתוך חֶלֶק מהברכות (שיתאים לנושא אותה הברכה).
2. שאלה: מדוע יש חופש, רק בשביל המורים העייפים?
תשובה: כתוב בתורה 'ורווח תשימו בין עדר ובין עדר', ההפסקות והחופש נותנים מקום להתבונן בדברים ולהפנים אותם. אני יכולה לבחון את הבגרות שלי, וכן לבחון האם אני מסוגלת לקחת אחריות על הזמן שברשותי!
3.שאלה:מה עוד ניתן לעשות בחופש? משהו אטיבי!
תשובה: לעזור בבית, אמנם אינך תיילאנדית, אבל את חלק ממוסד המשפחתי. ברוב השנה יש לך אילוצים לעזור פחות, כעת את משלימה.
4. שאלה: מה אסור לשכוח בחופש?
תשובה: עכשיו נזכרת לשאול את השאלה הכי חשובה!
- לא לבזבז להורים את כל הכסף.
- לא להתפתות מתוך שעמום ללקיחת סיכונים מיותרים כמו עישון טרמפים בנים וכו'.
- צפיה מבוקרת, הן בזמן והן בתוכן.
- לבדוק שיש לכל הבנות תעסוקה, להזמין לפעילויות גם בנות שהן קצת נשכחות.
- לצקת תוכן, ללמוד משהו אחרי תפילת שחרית. יש חוברות נחמדות באמונה של תלמידי ישיבת מרכז הרב וכד'.
- לקום מוקדם ולעשות מקלחת במים קרים.