דף לקראת שבת פרשת תזריע מצורע אולפנת שירת הים
חלק ראשון רעיונות על הפרשה
על מה נגעים באים ומתי הם מסתלקים?
ידועים דברי חז"ל על השאלה על מה נגעים באים, וכך הם משיבים (ערכין טז.): 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין'.
ישנו דבר מסויים שהתורה ואף חז"ל לא עוסקים בו באופן ישיר, והוא מה אורך התקופה בה אדם נשאר מצורע. אמנם התורה מפרטת את הדינים ואת תהליך ההיטהרות כאשר, סוף סוף, נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, אבל היא לא מפַרֶטֶת כמה זמן עובר, עד שחל שיפור במצבו של אותו מצורע והוא אכן יכול לקרוא לכהן על מנת להתחיל בתהליך חזרתו למחנה.
התשובה היא, שאין הגדרה מדויקת כמה זמן תימשך תקופת צרעתו, אלא הדבר תלוי באדם עצמו, כמה זמן לוקח לו לחזור בתשובה מאותם נגעים רוחניים שגרמו לו לאותם נגעים חיצוניים.
מצאנו בתנ"ך סיפורים על אנשים שהיו מצורעים, ותקופת הצרעת הייתה מאד ממושכת:
סיפור אחד בתנ"ך עוסק בצרעת של גיחזי, שחז"ל מזהים אותו עם ארבעת המצורעים שהיו בשער שומרון (מלכים ב ז, ג, רש"י ד"ה "וארבעה אנשים": גיחזי ובניו, על פי סוטה מז).
המקרא מתאר את הרגע בו אלישע גילה את כישלונו של גיחזי, וכך הוא מתבטא כלפיו (מלכים ב ה, כז):"וצרעת נעמן תדבק בך לעולם".
האם גיחזי לא חזר בתשובה במשך היותו מחוץ למחנה?
מתוך המקראות ניתן להבין שאולי גיחזי חזר בתשובה על העובדה שנשבע לשקר, אבל הוא לא טיפל בגורם אלא רק בסימפטום החיצוני. השורש של החטא היה תאוות בצע, וחמדת הממון שהובילו את גיחזי לחטוא. עיקר הבעיה, לא נפתרה על ידי שישב מחוץ לעיר שומרון. ניתן להוכיח זאת מתוך המקראות:
כאשר הקב"ה השמיע קול חזק מאד במחנה ארם, והם ברחו ועזבו את אוהליהם, הראשונים שהבחינו בכך הם המצורעים שישבו פתח השער.
התנהגותם של המצורעים מעוררת פליאה. מצד אחד הם עסוקים ב"ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו" וחוזר חלילה, ומאידך הם שמים לב שהם לא נוהגים נכון: "ויאמרו איש אל רעהו, לא כן אנחנו עושים, היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים וחיכינו עד אור הבוקר ומצאנו עוון..." (מלכים ב ז, ט).
היינו מצפים לפרש את הביטוי 'ומצאנו עוון' כך: 'אנו חוטאים כלפי אחינו שהם מתים מרעב ואנו לא מסייעים בידם', אבל רש"י מפרש כך:'מתחייבין אנו למלכות'. איני יודע מאין ידע רש"י לפרש כך, אבל נשמע כאן משהו מאד צורם! ע"פ רש"י, המניע שלהם להודיע לאחיהם הנמצאים ברעב גדול שיש אוכל נטוש במחנה ארם, אינו נובע מיושר מצפון או ממצוות ואהבת לרעך כמוך או לא תעמוד על דם רעך, אלא נובע מפחד שמא אתפס על ידי המשטרה על כך שידעתי ולא דיווחתי.
כאן מתגלה שבשורש, הכל נשאר אותו דבר. גיחזי נשאר אותו אדם עם אותה חמדת ממון, ולכן אין הוא מתרפא מצרעתו. הוא ודאי טיפל בחטא שחטא בכך שנשבע לשקר כלפי נעמן (מלכים ב ה, כג:'ויאמר נעמן הואל קח ככרים', ורש"י מפרש: הישבע ששלחך אלישע), אבל בחמדת הממון, בליקוי המידותי, לא טיפל.
סיפור נוסף בתנ"ך הוא סיפור של עוזיה המלך, המתואר בספר דברי הימים (דה"י ב כו). שַם מסופר שעשה דברים טובים למען הצבא ולמען ירושלים, ובגלל שגבה ליבו, עלה בליבו הרעיון להקטיר קטורת במזבח. רש"י כותב שאמר "נאה למלך לשרת למלך הכבוד".
עזריה הכהן פונה אל המלך ואומר לו "לא לך עוזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן...צא מן המקדש..". עוזיה לא מקבל את דברי התוכחה, והוא זועף ומנסה להקטיר בכוח, ומיד זרחה הצרעת במצחו, והוציאו אותו מירושלים, ונשאר מצורע עד יום מותו ומלך תחתיו יותם בנו.
כאן עולה שוב השאלה, מדוע היה עוזיה מצורע כל חייו? האם לא עשה תשובה במשך שנות צרעתו? ואם כן, מדוע לא פסקה ממנו הצרעת?
התשובה המתבקשת היא שאכן עוזיה חזר בתשובה על החטא שהקטיר קטורת למרות שהוא משבט יהודה ולא משבט לוי, אבל גם הוא נגע רק בסימפטום ולא בשורש. שורש החטא היה הגאווה, כפי שהפסוק מתאר (שם טז): "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית". מחטא זה הוא לא התנקה, ולכן נשאר צרוע כל ימיו.
רעיון זה, שמעתי מהרב אביגדור נבנצל בדרשת ליל שבת בבית כנסת רמב"ן.
נושא שני
בפרשת מצורע, בקשר לצרעת הבתים, נכתב ביטוי: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית" (יד, לה). הביטוי "נראה לי" מופיע במקרא פעמיים בלבד, פעם אחת כאן ופעם שניה בספר ירמיה: "מרחוק ה' נראה לי" (לא, ב).
רבינו יעקב בעל הטורים דורש את הקשר בין שני הפסוקים על פי המשנה במסכת נגעים (יב, ה), האומרת שאפילו תלמיד חכם הבקי בנגעים לא יאמר "נגע", אלא "כנגע" עם כ' הדמיון, כי רק הכהן מוסמך לפסוק בנושא הזה, ולכן כתוב כנגע, 'שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע'.
הרב יהושע רוזן הסביר על פי דברי הרב ש"י זווין (לתורה ולמועדים) שישנו הסבר נוסף המבאר את הקשר בין שני הפסוקים.
ישנם מקרים בחיים, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור, בהם קורה מאורע שנראה ממבט ראשון כנגע, כלומר אסון נורא, אבל במבט רחוק ואחרי זה נראה שהמאורע הזה היה לטובה. ולכן כאשר בעל הבית עומד מול הנגע הוא אומר לכהן: 'כנגע נראה לי', אבל כאשר הוא עומד מרחוק, ואחרי שעובר זמן, הוא מסוגל להכריז: 'מרחוק ה' נראה לי', כלומר כל מה שקרה היה מאת ה', על מנת להיטיב לי.
הרב רוזן מביא דוגמא לכך את שאלת "בינאום ירושלים". היה רעיון לפני קום המדינה, שירושלים העתיקה תהיה עיר ששייכת לשלושת הדתות, והערבים התנגדו להצעה זו (אחרי שהיו יהודים שהיו מוכנים לקבלה). בעקבות דחיית ההצעה, נפלה ירושלים לידי הלגיון הירדני, דבר שנראה כדבר רע ליהודים. לאחר תשע עשרה שנה, במלחמת ששת הימים, צה"ל שיחרר את העיר העתיקה והפכה לשטח בריבונות ישראל. אילו הייתה ירושלים עיר בינלאומית, לא יכל הצבא לכבוש אותה, ומתברר למפרע שההתנגדות הערבית הועילה בטווח הרחוק.
חלק שני עיון במפרשים
1.שאלה:האם מותר למצורע לשבת עם חברה? עייני רש"י ויקרא (י"ג מ"ו) והשווה לדברי חז"ל על ארבע מצורעים שישבו בשערי העיר שומרון.
2.שאלה:כאשר המצורע נרפא מצרעתו, האם הוא בא אל הכהן או להיפך? האם הוא בכלל רשאי להיכנס לתוך העיר? עייני בפסוק (ויקרא י"ד ב) וראי איך הנצי"ב בהעמק דבר מיישב.
והנה ציטוט: העמק דבר על ויקרא פרק יד פסוק ג
לשון אל משמעו סמוך לחוץ. אחורי החומה אבל המצורע אע"ג שלא היה מוזהר אלא שלא להיות בחומה. ורשאי היה לישב חוץ לחומה מכל מקום מסתמא הלך הרחק מאדם העיר כדי שלא יזיק באוירו ומשום כך כתיב והובא למקום קורב לעיר.
חלק שלישי שו"ת בהלכה
שאלה: יש לרב מה לומר לנו לקראת הימים הבאים עלינו בחודש אייר?
תשובה: יש להיזהר יותר בדברים שבין אדם לחברו, בתקופה זו, בה מתו תלמידי רבי עקיבא, על שלא נהג כבוד זה בזה.
למרות שבתקופה זו אנו נמנעים מתספורת ונישואין, ביום העצמאות מצווה להתגלח/להסתפר. השנה בגלל החשיבות של השבת, החג יוקדם לד' אייר, על כן גם הותר להקדים התספורת והגילוח.
המצווה להודות לה' על הניסים שבאו לנו בהקמת מדינת ישראל, הוא חיוב מן התורה לפי חלק מן הפוסקים, המבוסס על הקל וחומר אם משִעבוד לגאולה אומרים שירה, ממוות לחיים לא כל שכן?! ואילו לפי פוסקים אחרים, באותה השנה שקרה בה הנס, זה חיוב מדאורייתא, ואילו כל שנה ושנה החיוב הוא רק מדרבנן.
יש מקורת בפוסקים לכל אירועי החג, כפי שנקבעו על ידי הרבנות הראשית, וכל המפקפק בכך, זה יכול לנבוע מרגשי נחיתות או שאין בו אמונת חכמים כפי מה שצריך.
ביחס למנהג לעמוד בצפירה, אין לכך מקור בחז"ל, אבל אין בכך איסור של 'בחוקותיהם לא תלכו', כפי שהסביר הרב צבי יהודה קוק שאין איסור זה קיים, כאשר יש הסבר הגיוני למנהג, ואף כאן הדבר נעשה לשם כבוד הערכה והעלאת הזיכרון של הנופלים בבחינת 'והחי יתן אל לבו'.
המנהג היהודי ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטרים, הוא נכון וטוב. ראוי ללמוד משניות במשך כל שעות היום של ימי הזיכרון, ואינו מיוחד דווקא לדקה של הצפירה.
בטעות נשתרבב המנהג, להפוך את ימי הזיכרון לימי אבל לאומי ולימים עצובים. לדעתי אין זה נכון, אלא המטרה של ימי הזיכרון היא להעלות על נס את הגבורה של אותם האנשים שמסרו את כל מה שהיה להם בשביל המדינה, ותפקידנו הוא לגַדֵל את הדורות הבאים, על בסיס סיפור חייהם של אותם אנשים, שהפכו מאישיות פרטית לאישיות כללית, והם עומדים במקום כזה גבוה שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
יש להרבות בימים הללו באחדות ולא חלילה לעורר איבה שנאה ותחרות בין ציבורים השונים.
חז"ל למדונו כיצד חוגגים וכיצד מודים לה', בימי חג, ועל כן אין להיגרר אחרי תרבות הנבובה של הליכה אחרי הבמות או כל מיני אירועים שאינם מבטאים את ההודאה לה', אלא מהווים כעין פורקן [מה שאינך יכול לעשות כל השנה, תעשה ביום העצמאות]. הפסוק אומר 'ישראל, אַל גיל כַעמים', כלומר אופן החגיגה של עם ישראל, אינו כמו שהגויים חוגגים את חגיהם חלילה.
מתוך הודאה לה', נזכה לעוד ניסים ונפלאות, כפי שחז"ל למדונו שההודאה עצמה מקרבת את ביאת המשיח.